את הסיפור הזה אני חייבת לספר לעצמי ולכן ולמה? כי יש בו משהו מחזק, משהו שיחזיר לנו את הבטחון וישאיר אותנו שלוות ונעימות.

הסיפור הוא על ילד מקסים שלומד בגן של גננת עוד יותר מקסימה,

לצורך הענין נקרא לילד יאיר, יאיר המתוק שביום אחד יצר יצירה נהדרת,

יאיר רצה לקחת את היצירה הביתה להראות לאמא ולבני המשפחה,

אבל בגן יש כללים  ויצירה לוקחים הביתה רק ביום שישי,

אבל יאיר לא מוכן הוא בוכה וצועק, רוקע ברגליו,

הוא רוצה את היצירה כאן ועכשיו, הוא מנסה דרכים שונות ומשונות להשיג את רצונו,

אך הגננת נשארת שלווה ורגועה,

"את היצירה לא לוקחים היום, יאיר מתוק"

היצירה נשארה באותו יום בגן יאיר חזר הביתה בלעדיה נאלץ להמתין…

מה זה האושר הזה?

ולמחרת-

יאיר צייר ציור מיוחד ניגש לגננת והוא כבר יודע מאוד יפה שבסוף שבוע יקח את היצירה

ואפילו שח כך לגננת בהסכמה,

אבל הגננת החליטה להפתיע אותו ואמרה לו: "היום אני נותנת לך מתנה

ואתה יכול לקחת את הציור הביתה"

יאיר מסתכל עליה

מסתכל ואומר: "עכשיו את צריכה להגיד לי סליחה,

סליחה שלא הרשית לי אתמול לקחת את היצירה"

והגננת המקסימה הזאת רק חייכה, ואמרה:

"הגננת לא מבקשת סליחה על מה שהחליטה"

הילד שקלט את העקביות והיציבות של הגננת התהלך כשיכור מאושר

כשהוא שר לעצמו בקולי קולות:

"הלילה הזה, הלילה הזה אני מתרגש…"

אז למה זה מחזק?

כי לאחר שאני כאמא בחנתי את המעשה ומצאתיו לנכון וראוי

עלי להיות שלמה עם עצמי ולא- אני לא מתנצלת

כי המצטדק לא צודק והילד קולט את הנימה,

ברגע שאני אגיע עם השלמות הפנימית

הילד יפנים את זה וירגע…

כי הוא יראה שיש לו גב יציב וחזק, משהו שניתן להשען עליו והוא לא מתערער,

וכשאני אהיה שלמה עם עצמי הילד יכיר טובה על כל דבר,

הוא ירגיש שלא חייבים לו כלום ומה שעושים עבורו זו מתנה,

הוא לא יראה את החוסר על מה שלא

אלא את מה שכן!

היש בטחון גדול מזה???