בדרך כלל אני מבקשת דברים שילד יודע לעשות בגיל הזה , לדוגמה לאסוף את המשחקים, להחזיר את המילים לחדר , לא לזרוק על הרצפה בגד, אבל שאני מבקשת התגובה היא לא תמיד חיובית ולפעמים מלווה בכעס, למשל אני ממהרת לצאת והילדה צריכה לצאת איתי וביקשתי ממנה לאסוף משחקים והיא לא רוצה אז זה מגיע לכעס שאני אומרת לה חבל אז את לא באה איתי ואז היא אוספת.

אני משכנעת את עצמי שזה בקשה תואמת לגיל 3 וחצי כי גם בגן הגננת מבקשת לאסוף יחד את המשחקים.

הבקשה: להתלבש לבד ורק כשקשה לו שיבקש עזרה ואעזור לו. )ילד בן 4 וילדה בת 3. כל אחד ברמתו(
מציק לי- 1. זה לוקח לו מלא זמן אז עדיף שאני אלביש אותם, 2. מסכן אני מלבישה את האחות שקטנה ממש והוא בסך הכל רוצה גם. 3 מבחינתו זה גם זמן איכות שתוך כדי אני מקשיבה לכל ה101 סיפורים מתוקים שלו(הגדול לא מפסיק לפטפט ב"ה:)) 4. כמובן שכשהוא מתלבש לבד הוא לא הכי מסודר בעולם וכשאני מסדרת אותו אולי אני מראה לו שהוא לא בסדר ומורידה לו את החשק לעשות את זה שוב.
שכנוע עצמי- 1. אם אין זמן אס באמת את תלבישי אותו. אבל כשאין לחץ של זמן זו המצנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לו – ללמוד להתלבש תבד ולהיות עצמאי. 2. נכון שהוא רוצה גם, אבל בסך הכל להתלבש לבד זו בהחלט מתנה בשבילו. אז ברור שעדיף לתת לו אותה. מי אמר שמתנות זה תמיד משהו קל? אם הורים נותנים לילד מימון לעשות רישיון זה מתנה אפילו שזה לא קל לעשות רישיון. 3. אני אעשה לו זמן איכות עם אמא בזמן אחר. 4. או לשחרר ולתץ לו להיראות לא הכי מסודר או ללמד אותו להתסכל במראה לבדוק אם הוא מסודר לגמרי וכך ללמד אותו לעשות את הפינישים שייראה מושלם.

שלום.
יש לי בן שהוא בן 23 בחור חרדי. שמתחיל ביום שישי את היום שלו כך: מתעורר בסביבות 12 בבוקר. התפקיד שלו לאפות חלות אז הוא מתארגן ובשעה 2 בצהריים
בערך מתחיל לנפות קמח, לאחר שלש בצק מחכה שעה להתפחה. ובנתיים מתעסק עם סמרטפון שלו. אני אומרת לו בשעה הזאת עד שטופח הבצק אפשר לעשות דברים כמו לגהץ ולעזר לי. הוא ממשיך עם סמרטפון. אחרי שאופה מסתיים הכל בשעה 5. אני עסוקה במטבח, כשאני הולכת להדליק נרות הוא ניכנס לגהץ חולצה ולמקלחת ויוצא משם שעה אחרי הדלקת נרות. רץ לבית הכנסת אחר קרוב לבית (ובעלי מתפלל בבית כנסת רחוק יותר ולא יודע שהוא יוצא מאוחר לביכ"ס.) לחצי שעה וחוזר, כמה דקות אחרי בעלי שיחי'. לא מכין דבר תורה. ומדבר בזמן שאחרים אומרים דברי תורה. למרות שאני מבקשת להקשיב ולכבד, הוא לא מתייחס וממשיך לדבר. וזה תקופה ארוכה בערך שנה שהוא מתנהג כך. אני לא מתחייסת אליו ולא מעירה ממשיכה בבישולים שלי כי אני יודעת שזה לא יעזור להעיר אותו. כי כמה פעמים ניסיתי זה לא עזר ביכלל. הוא מתעורר לבד.
מה עושים?

1.ללכת לשכב במיטה ולישון
2. למה שיישן עכשיו מעניין עם כולם יותר או חוסר סבלנות פנימי כי אני מרגישה שזה הזמן שלי לנשום אוויר
3.היא חייבת לישון עכשיו כי סדר יום ושעות שיינה הם מה שהיא צריכה עכשיו וסיפור חסידי ניגון וקריאת שמע זה זמן לגיטימי ביותר היא לא חייבת שאשכב איתה וזה לא הזנחה אם לא

1. עזרה בסדר וניקיון
2. ממילא הם לא מקשיבים אני מבזבזת אנרגיות בלהתתחנן ובסוף מסתיים בתסכול וכעס
3. זה לא אמור ליפול עלי לבד יש מספיק מטלות על האמא הילדים צריכים גם להשתתף והם יכולים שרוצים הם מצליחים לעזור יופי

קושי לבקש ללכת לישון
החלשה: ״מה אני חופה עליו שעה מסוימת, צריך להאזין לגוף״
כוח: ״הזמנים זה דבר חשוב, לאט לאט הילד יתחיל לישון בזמנים קבועים ואוטומטית כל הזמנים יתאימו את עצמם, והוא יהיה באמת עייף בשעת השינה״

הבקשה היא מילד בן 7 שיסדר את חדרו. המחשבה שעולה היא שזה יותר מידיי לבקש והוא לא לגמרי יצליח להחזיר כל דבר למקום. אני בכל זאת מבקשת בגלל שיחד עם הבקשה אני נותנת 'קביים' שאפשר להיעזר בי ולשאול לאן להניח כל דבר.

לדוגמא כשאני מבקשת עזרה בפירוק הקניה השבועית אני כן מרגישה שזה תואם גיל ,בפרט שהם עושים את זה שתיים ביחד זה יכול להיות עוד יותר כיף ונחמד,אבל כשהם מתחילים ב אני כבר פירקתי כך וכך והיא לא עושה כלום וכו' אינו מתעצבנת ומעדיפה לפעמים לעשות לבד כי אני מרגישה כשהם עושים בלי רצון רק כדי לצאת ידי חובה,זה סתם מבלגן את כל הארונות.או שאני מתעלמת אשבל מרגישה כעס בתוכי למה זה צריך להיות כך???

קשה לי לבקש מהילדים הגדולים להתפלל, כי אני יודעת שזה שלהם, לא שלי. אולי גם בגלל שהגדולה שאלה פעם למה היא צריכה להתפלל דווקא את התפילה שבסידור ולא מספיק שהיא מדברת עם ה' במילים שלה. והשאר טוענים ובצדק שזה לא פייר שאני דורשת מהם אבל לא מהגדולה. מהקטנים, יותר קשה לי לבקש עזרה בניקיונות של הבית כי אני יודעת שהניקיון יהיה כזה שאני אצטרך לעבור עליו ואין לי זמן לזה.

יש לי בת בגיל 11 שלא ממש מסדרת את החדר שלה והבגדים שהיא מורידה לא חוזרים לארון או לכביסה. הם נשארים שם עד שמשהו יבוא ויאסוף או שאני אגיד לה הרבה פעמים, וכאנזוף בה היא תעשה את זה.
היא בת מהממת ובכל דבר היא עוזרת לי. פשוט יודעת תמיד לעזור לי עוד לפני שאבקש, עם הקטנים, קניות, מנוחה, בישולים כשהיא בחופש…. אז פה משהו לא מובן. וקשה לי לבקש כי אני מרחמת, חושבת שהיא כבר עושה המון אז למה להתמקד במה שהיא לא עושה. וגם אני מרגישה נודניקית
לאחרונה ששמעתי על המשמעת שזה מתנה בשביל הילד זה השתנה לי בראש. אני חושבת שזה לטובתה, שתלמד להיות מסודרת. עדיין לא הספקתי ליישם הכל ולראות תוצאות. אבל מקוה שעם הזמן זה יקרה.

לסדר את הבית
בתוכי עולים קולות:
זה באמת מתיש לסדר, כי תוך זמן קצר זה מתבלגן שוב…
הבית גדול וקשה גם לי להיות מאורגנת בראש, אולי באמת אין דרך לשמור על בית גדול שיהיה מסודר, מה אני רוצה מהם? זה סתם הורס את האווירה בבית.
אני יודעת שאפשר לעשות עם מוזיקה ואוירה *טובה. אבל זה חייב לבוא ממני, אני חייבת להיות מתוכננת ועם מצב רוח טוב תמיד, גדי שישתפו פעולה באווירה נעימה, אבל גם לי לא תמיד יש סבלות ומצב רוח… ואז אני מצפה שיקחו אחריות גם אם אני לא במיטבי.
( גילאי הילדים 8 עד 13)

1)לשטוף כלים.
2)זה קשה מדיי העבודה הזאת זאת עבודה של מבוגרים, גם חוויתי מהעבר שבתור ילדה קטנה עשיתי מלא כלים וזה היה תראומה בשבילי. לא היה מחמאות והערכה אחרי זה וזה חסר לי.
3)אם הילדה יכולה לסדר את החדר אחרי הבאלאגן שהיא והחברות שלה עשו וגם לפסח עזרה הרבה מעבר למה שבאמת האמנתי שתעשה אז אני בטוחה שהיא גם יכולה לעזור בזה בעז״ה!

1. כשאני מבקשת או מצפה שיסדרו את החדר. המשחקים. הארונות והמיגרות שלהם.או לפעמים אפילו מעבר לנקות קצת יותר יסודי….
2.הם לא אשמים שאת אוהבת נקי ומסודר.
הם לא כדור ההרגעה שלי מול המצוקה שלי עם הבלאגן. אני סתם הורסת מקלקלת את הווירה אני העשה את זה לבד הם במילא לא יעשו כמו שאני אוהבת אז יעלה במילא אני לא אהיה מרוצה מאיך שהם יסדרו…..אני תמיד כועסת כשאני מבקשת ברורו לי שהם לא רוצים ולא יעשו את זה אז נכעס מלכתחילה. תמיד יש שם בסוף פיצוץ ואני מרגישה אמא מגעילה שכועסת ומשתלטת עליהם מסכנות אני מאמללת לא נותנת לחיות אז מה עם יש בלאגן העיקר האווירה הרגועה וכו'
3.אני חושבת שילדה בת 10 וילדה בת שמונה יכולות אפילו להנות מסידור ושיתוף בעניני הבית. היא עושה את זה לפעמים ואפילו ממש טוב.כשיש לה מצב רוח. וגם לי….
הם גדולות והדרישה ממש מותאמת אולי לחלק ולא בצרור אבל בהחליט הן יכולות ואפילו ממש יפה וטוב.

יש האמת 2 בקשות שיוצרות התמודדות

1. לעזוב את הפלאפון שלי ולא לגעת בו בלי רשות.
2. לאסוף משחקים.

אני חושבת על הראשון שאני נונתת לו דוגמא אישית בעייתית שאני הרבה עם הפלאפון גם ישר שקמה בבוקר אז איך אני דורשת ממנו דבר כזה, ולדוגמא השנייה מה שעולה לי בראש זה מסכן שרק הור אוסף כי יש לו אחים קטנים שעדיין לא מבינים עניין אז הכל נופל עליו כי הוא הכי גדול , הוא מרגיש שהוא "נדפק".

אני עונה לעצמי שזה זכות שלו לשמש דוגמא כאח הגדול בבית, וללמוד לקחת חלק פעיל בבית שכולנו שותפים לו להפך הוא זוגה להיות חלק בלתי נפרד מהבית.

1. לאסוף את המשחקים
2. אני מתחילה לעשות חשבונות בשבילה: למה לה לעשות את זה? מה יוצא לה מזה?? ואני מרגישה אמא שמנצלת לצרכים שלה עצמהי