נעים להכיר: בתיה וגשל

כל מי שחושבת שהיא מכירה אותי, קיימת הסתברות גבוהה שהיא מכירה אותי מהכרותה איתי כיום, בכובעי כמנחה למודעות הורית, או שהיא רק חושבת שהיא מכירה אותי, אז נעים להכיר, או לא נעים להכיר, הילדה המסכנה, המנודה, העצלנית והסובלת מ"פיזור הנפש" במינון גבוה, זה סה"כ המחמאות שאני יכולה לחלוק על עצמי בתור ילדה.

אני רוצה לציין את הורי היקרים והמסורים שעמדו לצידי בכל אותה תקופה מאתגרת שבטוחני שגם עבורם היא הייתה לא קלה בלשון המעטה, הם ניסוי לעזור לי בכל דרך אפשרית, הם התייעצו, שאלו, עמדו בחזית מול המערכת והיו שם בשבילי תמיד גם כשאתגרתי אותם הם תמיד נתנו לי יד.

"קשה" להאמין שכיום קיימת ילדה שכזאת, הרי העולם הטיפולי והאבחוני שהתקדם בצעדי ענק בטח גרם לכך שאין היום ילד מוזר שכזה.

אז כנראה שתופעה ששמה בתיה קיימת רק בארכיוני המדינה כדמות הילדה העתיקה,

אז קווים לדמותה של הילדה העתיקה:

היא מעולם לא הכינה ש"ב או מילאה מטלות לימודיות, למי חסר כאב ראש כזה?

השתדלה מה שפחות להראות נוכחות בשיעורים, למי היא חסרה?

היא עשתה מאמצים להיות שקהפ ובלתי נראית כדי לחמוק מתחת לרדאר המורות והצוות.

היא "אובחנה" ע"י מורה כסובלת מפיזור הנפש שמצריך טיפול דחוף, המורה אפילו התייעצה עם אמא שלה (של המורה, לא של הילדה:)) שטענה שמדובר במקרה חריג.

בכיתתה היו ארבע ילדות, מבחר חברות נמוך עד אפסי.

סובלת ורדופה חברתית, חברותיה היו מתחבאות ממנה או רודפות אחריה עם שלל כינויי גנאי, תופעה שאינה מוכרת היום בארצנו.

הכי בודדה בסולם ריכטר.

נשמע מעניין?

את האמת, אין לי עניין להעלות לידיעת הציבור את הילדות שלי, את הסבל שעברתי בו וכמה עצלנית הייתי.

אז למה בכל זאת אני מספרת?

כי הרבה פעמים אימהות נדהמות תוהות בפני, איך ידעת בדיוק מה אני צריכה לעשות? איך קלעת בול? איך את מבינה כ"כ לנפש שלי ולנפש הילד? איך את מצליחה להוביל לכאלה תהליכים מדהימים ולהפוך את האימהות שלי למלאת הנאה וסיפוק? איך הגישה שלך מצליחה לגרום לילדים שלי להיות שמחים ומסופקים כ"כ? איך?

איך באמת הגעתי למקום הזה?

טוב, אז למרות כל ה"מעלות" שלי בתקופת הילדות, טיפשה לא הייתי, עקבתי אחר הפעולות והמעשים שנעשו בשיטתיות בלתי מפשרת, וגיליתי שם הרבה מוטיבציה לעונשים ואם זה לא הלך בעונש מסוים היו גם הכפלת עונשים ואחד פלוס אחד חינם, אבל כל אלה לא הגבירו בי את המוטיבציה לרצות להצליח ולעזוב אחת ולתמיד את פיזור הנפש ממנו סבלתי קשות גם לימודית וגם חברתית אלא השיגו את הפך המטרה.

כשהתבגרתי קצת ועברתי לכיתה בת 36 ילדות התחלתי להחזיר לעצמי את "נפשי המפוזרת" והחלה תקופת הפריחה החברתית והלימודית בחיי.

תקופת הילדות הזאת לא הרפתה ממני ולטובה, היא הייתה המנוע שלי להעמיק חקר וללמוד (זוכרות שמאוד אהבתי ללמוד?) וכך הבטחתי לעצמי שמילדי שלי אחסוך את כל הסבל, למדתי שיטה כזאת או אחרת, הייתי יוצאת באורות ואחרי תקופה מגלה שאופסס אבל משהו שם לא מתחבר לי, הגישה מפנה תמיד אצבע מאשימה לכיוונה של אמא, ביקרת אותו היום? כבר אמרת לו מילה טובה? כמה זמן איכות השקעת? את יודעת שצעקות כמו שצעקת הורסות את הנפש? נו נו!, המשכתי הלאה לגישה הבאה ושוב הייתי מוצאת את עצמי מתלהבת, מרגישה על גג העולם וילדי תחת כנפי החוסות אבל אחרי תקופת העמקה שוב הגיע הבום, משהו שם לא נראה לי לגמרי, כן הגישה מיוחדת ועובדת, באמת טובה מאוד אבל יש כמה נקודות בגישה בהם הייתי פועלת אחרת, הגישה הבטיחה לי שאני בסדר והכי טוב להתעלם מההתנהגויות הלא רצויות גם שלי וגם של הילד, הרגשתי נופלת לבור של ניתוק עצמי, הופכת לטכנוקרטית.

למדתי הרבה, הרבה מאוד, לא פסלתי אף שיטה כי הן היו מדהימות אבל ההרגשה הפנימית שלי דחפה אותי ליישב את הקונפליקטים שלא התיישבו לי על הלב, קיבצתי מהן אחת לאחת את הכלים המובילים, המנצחים והמוכחים, ליקטתי אותם שייפתי בעדינות ואיגדתי אותם יחד לגישה אחת, גדולה ומנצחת.

אז כן, דווקא מהמקום הזה:

רחוקה מהשלמות, מכירה את טעמה המלוח של החרם החברתי' יודעת מה זה להיות מבוזה' מכירה את הכמיהה לטיפה של שייכות, מכירה את כאב הבדידות והמסכנות, רוויה במאבקי כוח והפסדים מרים.

דווקא מהמקום הזה הגעתי לחתירה העיוורת והבלתי מתפשרת כדי להגיע לדרך הנכונה והקולעת גם לילד וגם לאמא, משתדלת להבין ולהרגיש את השני, או יותר נכון משקיעה המון כוח ורצון בשביל להבין טוב יותר את השני בשביל להרגיש אותו באמת.

לא מתפשרת על הטוב ביותר ובוררת את המרקחת המדויקת לבית הכי מדויק לילדים.