שבוע שעבר כשלקחתי את הילד שלי לגן,
פגשתי אמא שלקחה את הילדה שלה לגן, והמתוקה הקטנה פרצה בסדרת בכיות,
אתן יודעת… הקושי של חזרה לשגרה,
אבל מה שכאב לי לראות זה היה היחס של האמא!
לא אוהבת לדון ולשפוט,
אבל, אני מביאה כאן כדי שיהיה לתועלת כולן:
היא ניסתה להשתיק את הילדה בכל מיני דרכים וצורות-
"לא יפה לבכות.."
"ילדה גדולה לא בוכה!"
"אף אחד לא ירצה לשחק איתך…"
וכשהילדה לא בדיוק הראתה נכונות להירגע
החריפה האמא את תגובתה
וצעקה :
"את לא תקבלי היום את מה שהבטחתי לך!!!"
השתקת ההתבכיינות לא תעזור
חברות – עם כל הכבוד לרצון לראות את הילדה מחייכת, מאושרת וזורמת – – –
זה לא נכון לדכא לה את הרגש!
זה לא נכון לדרוך לה על הקושי והכאב!
הרגש שלה הוא ראוי והוא ראוי שתכבדי אותו
שתתני מקום לרגש שלה.
מה יקרה עם האמא באמת תצליח להשתיק את הילדה???
הרגש שלה לא ייעלם!!!
הוא יידחק פנימה אל תת המודע ויתפרץ באיזשהו זמן או צורה כלשהי…
יכול להיות שתהפוך למופנמת, יכול להיות שתרביץ בגן
ויכול להיות שתהפוך לנודניקית…
והכי חמור שזה עלול ללוות אותה בעתיד.
חשוב לציין:
שמקרה אחד לא ישפיע דרמטית
אבל חייבים! להבין את הילד!
גם אם הרגש נראה לנו מניפולטיבי!
תכל'ס הילד צורח, מה לעשות?
אז מה באמת אמא צריכה לעשות במקרה כזה???
לקחת את הילד, לחבק אותו, להזדהות איתו, ולתת לו להביע את עצמו,
אנחנו לא צריכות לספק לו פתרונות!
ואנחנו גם לא צריכות לרפד לו את הדרך
ולשתף פעולה עם הפחד!
אבל כן ,
מותר לילד שלנו להרגיש כך!
וראוי שנבין אותו וניתן לזה מקום בלי להילחץ שעכשיו זה יחייב אותנו – כאימהות.
תראו כמה הילד ירגע מהר, ירגיש יד תומכת
יחוש את הגב עליו הוא יכול להישען!
