אמא יצאה להליכת פינוק קצרה
עם הבן החמוד שלה בן ה8
ילד עמקן ושובה לב
שאוהב להתעמק ולהתפלסף.
הילד התחיל לספר ולפטפט
פתאום הוא מתחייך ואומר:
"אני כבר מבין מה המטרה שלכם
ולמה כל פעם אתם הולכים עם ילד אחר לסיבוב"
"למה?"
בכל זאת הצליח הילדון הזה לסקרן את אמא.
"כי אתם רוצים לדעת מה הרגשות שלנו ומה אנחנו חושבים"
הופה…
"למה אתה חושב ככה"
"כי עד היום סתם הסתכלתי ב"הספר הראשון שלי" ולא הבנתי מה המטרה של הספר
לאחרונה קראתי גם את כל ההוראות וההדרכה
אז עכשיו אני מבין את המטרות האלה…"
טוב,
הילד הזה באמת חמודדד
אבל גרם לאמא שלו להעצר שניה,
נכון, אין רע בלרצות להבין את רגשות הילד
ויש בזה המון המון תועלות.
אבל מה באמת המטרה?
וכך היא שחה לי
באותו רגע הגעתי למסקנה
וגם אמרתי לילד המתוק הזה:
"אנחנו יוצאים ביחד
כי אני אוהבת אתכם
ואני רוצה שיהיה לנו שמח וכיף ביחד"
כן, בלי מטרה עליונה של להבין את הרגש
בלי דריכות להבין את המהלך ולהוביל פה לאיזה מטרה מסוימת
אלא סתם
לשמח את הילד
כי הוא הילד שלי, פיקדון יקר מאת בורא עולם.
כל אמא מתחברת לעשיה אחרת ולאמירה שונה,
אבל השדר כאן הוא עצום:
אנחנו לא מגמתיות
סה"כ רוצות לשמוח ולשמח.
לא צריך ללכת לסיבוב יומי עם ילד או למשהו אחר כדי לשמח אותו.
בכל מילה קטנה או גדולה
בלי לחפש מטרה
אלא רק כדי לשמח את הילד
לשמח ילד יהודי, כמה זה גדול!
נתתי לך ממתק- סתם, כי התחשק לי לשמח אותך כי אני אוהבת אותך
ולא בגלל שעזרת לי היום/היית ילד טוב/קיבלת ציון טוב,
סתם לשמח.
אז איך את הולכת לשמח היום את עצמך?
איך את הולכת לשמח היום את הילד שלך?
